בהמשך לכתבות שפרסמנו באתר בשנים האחרונות בנושא שוק היין המתפתח בסין: לא הסכמנו ללכת שולל אחרי הפנטזיות על השוק הזה, וחזרנו והעלינו השגות והתראות בכל נושא שיווק היין הישראלי למדינה ענקית זו. בכתבה האחרונה אף החמרתי, וקראתי לשוק הסיני שוק מתחזה . ברור היה לכולם שהפוטנציאל של שוק זה שהתעורר עבור המערב הוא ענק ובלתי נתפס בכל קנה מידה. אבל בד בבד, לעשות עסקים עם הסינים זה לא פשוט, מוסר תשלומים בעייתי, ויכוחי סרק על מנת להתיש את המוכר, ועוד ועוד משחקים שלא קיימים במילון של סוחרי המערב.
אבל כנראה היה שווה לנסות לחדור ולפצח את השוק הזה. כל העיניים היו נשואות לכמויות היין שצרפת מכרה לסין, מותגי על כיכבו בכל מסעדה ובכל חנות יין, שוק המתנות חילק בקבוקי שאבלי ובורדו באלפי יורו, והיה רושם שהסינים לא מפסיקים לשתות יין. אחרי הצרפתים נכנסו לשוק באופן מסיבי האוסטרלים, והיינות הקליפורנים שקיבלו ציונים של 93 ומעלה. השוק הסיני ניזון מציונים, מדליות, ושמות יוקרה. יין טוב היה רק עניין שולי. קודם כל מיתוג, תווית בעלת שם בינלאומי מוכר, וכמובן כמה מוכן המפיץ להשקיע על מנת לחדור את השוק. הצרפתים השקיעו מיליוני יורו בשוק הסיני, גם האוסטרלים והאמריקאים לא בחלו בשום אמצעי על מנת להראות שהם משקיעים בשוק, והסינים אהבו את ההשקעה הזו.
ליקבים קטנים לא היה שום סיכוי בתחרות. היין הישראלי היווה בתחילה סוג של עניין בשוק הסיני, בעיקר בגלל השיוך היהודי – לאו דווקא הכשר, אלא יותר התפיסה הסינית שרואה את היהודי כאיש עשיר וחכם, ומהבחינה הישראלית המדינה שלנו נתפסת כמדינה חזקה מאוד ושולטת על עם אחר בכוח – בדיוק כפי שהסינים עושים בטיבט, ולכן הם ראו אותנו כאחים למסטינג.
לפני כחמש שנים ניסו עשרות יקבים ישראלים למכור יין לסינים דרך מפיצים קטנים, ואף הצליחו למכור משטח פה ומשטח שם. אבל הם לא באמת הציפו את השוק הסיני כפי שהפנטזיה הייתה. מיתוג היין הישראלי שם, אם יש כזה, עדיין בחיתולים. על הסינים לא עובד עניין המדליות מרומניה ושאר ארצות הזויות שמחלקות מדליות לפי משקל. גם ציוני היינות על ידי מבקרי היין הנחשבים לא הרקיעו שחקים ביחס ליינות הישראלים. והדבר העיקרי – לאף אחד אין היכולת להתמודד תקציבית עם עשרות התערוכות שיש בסין. ענף היין היה רק בחיתוליו, קצוע הסומלייה לא היה קיים, ולא היה מי שימשיך את הסיפור או ההדרכה שהסוכנים הישראלים הפיצו. כמות היין בשווקים אדירה, ואף אחד לא יכול היה להכיל את המידע הרב שהסינים נחשפו אליו, ולכן הכי קל להם היה להיצמד לציונים ולתוויות ולשמות גדולים. ליין הישראלי לא היה סיכוי.
יקב רמת הגולן, תבור ועוד כמה, ניסו להכניס את היינות שלהם למסעדות על ידי מפיצים קטנים, אבל יין במסעדה בסין הוא סוג של כרטיס ביקור או חלון הראווה של היבואן. יש 1,500 מסעדות יוקרה בסין. יש מאות חנויות יין וברי יין, וקשה מאוד להתברג פנימה, אם בכלל. נכון להיום, בתערוכה בה ביקרתי בשנחאי השבוע, לא הייתה כל נציגות ישראלית. מפיצים כאן מדברים בשקט ובפחד על האטה במכירות יין, וכשהם מדברים על האטה הם מדברים על מאות אלפי בקבוקים בשנה שלא יגיעו לסין. שוק הברקוד (סופרמרקטים ענקיים) מוצף ביינות זולים, שמבחינת האיכות שלהם קרובים להר חרמון של יקב רמת הגולן, שנמכר פה ב- 200 יואן – רנמינבי (כ- 100 שקלים), לעומת היינות האוסטרלים או הצרפתים הזולים שנמכרים ב- 59 יואן – פחות מ- 30 שקלים. אין שום אפשרות להתחרות במחירים הללו בשוק הברקוד.
בשנה האחרונה השוק הסיני קצת בפאניקה, בגלל מה שהממשל האמריקאי של דונאלד טראמפ עושה להם. אז קודם כל מקצצים בחמאה, ובמקרה זה שוק היין נפגע באופן מידי. בתערוכה לא דיברו על כך בפומבי, עדיין משדרים עסקים כרגיל, אבל סוכני מכירות צרפתים הזיעו ולא בגלל החום. הכל נראה אחוז תזזית, והם חיזרו אחרי כל מי שעבר ליד הדוכנים שלהם. לרגע אף שמחתי ונשמתי לרווחה שהיקבים הגדולים שלנו לא נפלו למלכודת הדבש, אם בגלל חוסר התקציב או באמת מתוך סוג של הבנה שהשוק הזה גדול עליהם.
בסיורי ברי היין והמסעדות אליהם לקחו אותנו, אי אפשר היה להתעלם מההשקעות של הסינים בעיצוב המקומות; הכל לפי הספר. מקררי יין, כוסות רידל, מלצרים חמורי סבר שעושים את כל הפוזה, וכמובן תפריטי יין שמצוין עליהם הציון והמדליה. אי אפשר היה להתעלם ממחירי היינות במסעדות, זה לא יאומן. מאות יואנים לבקבוק שאבלי ממוצע לחלוטין, או אלפי יואנים לבקבוק בורדו משובח. באחד התפריטים אף מצאיתי יין של יקב תבור מסדרת אדמה שנמכר ב- 600 יואן – כ- 300 שקלים. שאלתי מי קונה. התשובה שקיבלתי: 'לא קונים. צריך יין אחד אקזוטי, וישראל נחשבת לאקזוטית'.
מי שקרא את השוק ועקב אחרי התקשורת, ראה גם שמכון היצוא לקח צעד אחורה בשנים האחרונות, ולא השקיע בשוק הסיני כפי שעשה לפני חמש שנים. האנליזות וניתוח השוק הסיני על ידי כלכלנים, המליצו להם להשקיע בשוק האמריקאי מבחינת מיתוג ופרסום, וכמובן השקעות בתערוכות. אני לא טוען לרגע שצריך לזנוח את השוק הסיני, וכל יקב צריך להיערך בהתאם להשקעות שלו, ולכוח אדם מקצועי שילמד את השוק וינתח אותו לאורך העשור הבא. זאת אף על פי שאנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה, ובעיקר כשמדובר בשוק הסיני הבלתי יציב בתקופה הנוכחית. פה ושם משטח או חצי קונטיינר – זה נחמד לליטוף האגו ולכמה שורות בעיתון , אבל מעבר לכך אין ליין הישראלי סיכוי מול אותם ענקים; לא בשוק של היינות הזולים ולא בשוק של היינות האיכותיים.
אל תלכו שולל אחרי הצהרות של יקבים שמפרסמים שהם כובשים את השוק הסיני – אין ולו יקב אחד כזה בישראל. יקבים – אל תלכו שולל אחרי כל מיני מפיצים ישראלים או סינים, שיבטיחו לכם למכור את המלא., אל תלכו שולל אחרי תערוכות יין בסין שמסוקרות בהרחבה ובפירגון. מדובר ביכולת של הסינים להפגין עוצמה וגודל, ותו לא. עצוב פה כרגע בסין בכל מה שקשור ליין, ולא למצלמה הסינים מודים שהענף רווי. אין מי שיישתה או יקנה את אותן כמויות שנקנו בעבר, והם מחכים לראות מה הממשלה שלהם תעשה עם מכת המיסים שהאמריקאים הנחיתו עליהם בנושא הסחורות .
שף אלון גונן קייטרינג אל בריו, מסעדת LA MIERER in Bastia כתב ומבקר היין של אתר אכול ושאטו ובאתר היין אדום או לבן ובעל טור בהארץ און ליין
